תאוות ההתבוננות
כאמן בחר זאב לצאת לתערוכה זו מתוך מקצועו, על הטכניקה והחומרים הקשורים לענף הדפוס. נקודת ההתייחסות שלו היא האופן שבו אמצעי התקשורת בוחרים לדווח על פיגועי הטרור. שמה של התערוכה נולד כציטוט מתוך "חד גדיא", שיר שכתבה ושרה הזמרת חוה אלברשטיין. הציטוט מהווה גם מרכיב בעבודה המתייחסת לפיגוע שהתרחש ערב פסח 2002 במלון "פארק" שבנתניה.
זאב לוקח את דיווחי התקשורת על הפיגועים והשכול ומדפיס עליהם דברי דפוס שונים, השייכים לשגרת העבודה היומיומית. דפי העיתון עם דיווחי הזוועות הופכים למצע, שעליהם הוא מעלה עבודות דפוס שגרתיות כמו כרזות פרסומת, עלונים וקטלוגים לשיווק מתנות חג. בחלק מן העבודות נוצר מיזוג בין סוגי ההדפסות השונים לבין העיתון, שאך אתמול הופיע במלוא עוצמתו התקשרותית והויזואלית, עם שלל תצלומי תקריב צבעוניים של נפגעים שטופי דם המעורטלים בכאבם. ההדפסות נערמות על פני העיתונים פעם אחר פעם, עד שאלה מאבדים את צורתם המקורית וכמעט שאין ביכולתנו לזהות את הכתוב והמצולם.
החומר העיתונאי שבמקורו היה קשה ומרעיש, מקבל מראה מרוכך ודהוי-משהו, כאילו מרוחק בזמן. עבודות הדפוס שבשגרה היומית מתעמתות עם המדיה הכתובה ומסרסות אותה ובכך מנמיכות את את כוחה הדיווחי עד לבלי הכר. גבולות העיתונות נפרצים ומתמוססים והכותרות מיטשטשות ומתפוגגות, כמו הזיכרון הקולקטיבי. התופת והאימה מתרככות ונספגות לתוך העשייה היומיומית בצבעוניות בוטה ו"אסתטית" לעתים. דפי העיתון עוברים תהליך טשטוש גבולות מוחלט, הטמעה ואיחוי עם הרקע הבנוי מנדבכי הדפסות של מציאות שונה, שפויה. דיווחי הזוועה מתמזגים עם חיי השגרה וזורמים אלה לתוך אלה. כך הם עצמם משמשים כחלק מן המנגנון השיווקי. דבר אינו משתנה, דבר לא נעצר. כל אדם לנפשו ועיסוקיו בדלגו על תהומות הכאב של זולתו.
בעבודותיו זאב אינו מבקש להביע אמירה פוליטית ובוודאי אינו מטפל בנושא במובן של ציור פוליטי. הצופה מובל למרחב הפעור והבלתי ניתן לגישור שבין עצמת הכאב האישי לבין השגרה היומיומית, בין הטרגדיה הפרטית לבין המציאות האובייקטיבית. החיים ממשיכים לזרום כרגעיל, לטוב או לרע. בתוך כך נזרקות אפוא לאוויר שאלות ותהיות על טיב הדיווח וכוונותיו. התקשורת מחד והצרכנים מאידך אינם יכולים להינתק זה מזה. תאווות ההתבוננות מזינה את תאוות הרייטינג וחוזר חלילה.