הפצען העיוור

ביצירותיו של זאב גרוס נראית אדמת טרשים צחיחה ושוממה. המבט מופרע תדיר על ידי מה שנראה כשיירים של ציוויליזציה נעלמת. הצבעים נעים בין אפורים עשירים לשחורים אטומים. ביצירות מורגשת נוכחותו של אסון.

אנחנו, כולנו, איננו חדלים ממרוץ החיים ואיננו חושבים על היותנו חיים בעולם הקרוי בפי רבים "הכפר הגלובלי הקטן". עולם המושפע מצד אחד משינויים במאזן האקולוגי ומצד שני משינויים במצג רוחם של מנהיגים קיצוניים. גרוס מעלה באמצעות יצירתו האמנותית את האפשרות הנוראה מכל: התוצאות ההרסניות של החיים במרחב מאוים תדיר.

מספר גרוס "אני מודע היטב למאבקים היום-יומיים בין הטבע לבין החבלה של האדם בטבע ובנוף. אני עד להיותנו בעיצומו של תהליך שהוא למעשה כליה עצמית, תהליך הולך ומחמיר שבו אנו דוחקים את הטבע, מחבלים בו, הורסים אותו, מזהמים שטחים ירוקים, מקורות מים וחופים וגורמים במזיד או שלא במזיד לשרפות ענק. לעתים ניכרים מעשי החבלה וההשמדה של הטבע בתלי תלים של אשפה שאנו מותירים אחרינו. מעשינו מותריים נוף פצוע וחולה: אדמה חרבה, מקורות מים מזוהמים, יערות מבוערים ואדמה הספוגה בפסולת תעשייתית רעילה, המביאה חורבן על שטחי חיים שלמים".

ההתפכחות שהולידה תובנות חדשות באשר למציאות שאנו חיים בה אינה אלא תולדה של התבגרות. תהליך ההתבגרות הזה הוביל להתבוננות ביקרותית בסביבת חיינו והותיר אותנו, את כולנו, בחיפוש נסער אחר הגדרות חדשות ואפיקי חשיבה שונים. ביצירותיו של גרוס הם באים לידי ביטוי ויזואלי חודר ומטלטל.

על הספר "היה היה פעם" של א.א. מילן, כתבה העורכת יערה שחורי: "היה היה פעם מראה כיצד סכסוכים בינלאומיים פורצים בגלל שטות וכמה חשוב לאכול ארוחת בוקר בשלווה, מלגלג בחן על חולשותיהם של אנשי השררה ועל אטימותם של האצילים וחושף בהתפעלות אירונית את מי שעומד קרוב מאוד לכס השליט ולוחש על אוזנו". אם נעצור לרגע ונהרהר במאורעות השנה האחרונה באזורנו, אזור המזרח הקרוב, נבין עד כמה רקמת חיינו עדינה ועלולה להתפורר בכל רגע נתון.

שם התערוכה נבחר בהשראת הספר "השען העיוור" של ריצ'רד דוקינס - מחקר פרשני על תורתו של צ'רלס דרווין ב"מוצא המינים". דוקינס מסב את נקודת המבט לסדר הקיים באורגניזם ולהתפתחותו ללא "מעצב על" המכוון לתוצר מסוים. גרוס מזדהה עם מחקריו ומותח ביקורת באמצעות היצירה האמנותית על התערבותו של האדם בחוקי הטבע ועל הפרת האיזון האקולוגי שנשמר במשך מיליוני שנים. הפצעים שידי האדם מותירות לא יגלידו לעולם.

אכן יצירותיו של גרוס אינן מתחנפות לצופה. גרוס אינו מן האמנים המתפשרים והמנסים לשאת חן. באומץ אמנותי נדיר הוא מציג לנגד עינינו את מה שאנו מנסים לברוח ממנו - ההכרה והידיעה המולידה את הפחד ואת החרדה הקיומית.

ביצירות נוצר תעתוע של מקום. לעתים האדמה החשופה נראית קרובה ולעתים היא נראית רחוקה. השרידים של נוכחות אנושית מופיעים בדמות כתמים שחורים אטומים, כמעט סטריליים ומהונדסים משהו. קשה לקבוע מה טיבם: שבר מבנה או עץ חרוך, חלקי רהיט או שמא אנטנה מנותצת.

תערוכתו של זאב ומעשה האמנות המשתקף בה יעורר רבים מאתנו לעצור לרגע ולחשוב. מכאן כוחה ומקוריותה. החקירה האמנותית של גרוס באמצעות כתם, צורה וקו, הנארגים לכדי נבואה אפוקליפטית, מציגה שאלות נוקבות שקשה להתעלם מהן.

יהודית מצקל, אוצרת